הרוש רבקה ואח' נ' שופרסל בע"מ ואח' - פסקדין

החלטה

הנתבעות מבקשות להוציא מתיק בית המשפט חוות-דעת ומוצג שהגישה התובעת 1 ביום 17.1.10, באשר זו הוגשה ללא נטילת רשות זמן רב אחרי הגשת ראיות הצדדים. התובעת 1 מתנגדת לבקשה. לטענתה הגשת חוות-הדעת והראיה נחוצה כדי לאפשר לה את יומה בבית המשפט וכדי לרדת לחקר האמת "במיוחד בהתחשב בכך שהמשיבה (משמע: התובעת – י.ב.) טרחה והמציאה למבקשות עותק מחוות-הדעת והמוצג הנוסף כחודש ימים בטרם המועד לשמיעת ראיות בתיק הנ"ל, למבקשות היתה ועדיין עומדת הזכות לאפשרות להגיש חוות-דעת נגדית ובודאי שלמבקשות היה ועדיין יש די והותר זמן על מנת להתכונן לחקירה נגדית של מומחה המשיבה על חוות-דעתו". בנוסף ו"לשם הזהירות" ביקשה התובעת להאריך לה את המועד להגשת חווה"ד והראיה.

ביום 22.3.09 קבע בית המשפט לוח זמנים להגשת הראיות בכתב. באותה החלטה נקבע במפורש "ראיה שלא תוגש בדרך זו, לא תוגש בכלל." ראיות התובעת 1 הוגשו ביום 31.5.09 ואחריהן ראיות ההגנה. אחר-כך התקיימו שני קדמי-משפט שבהם נשמעו גם טענות של הצדדים בנוגע לקבילות ראיות שהוגשו. ב"כ התובעת ביקש שהתיק יקבע להוכחות והעלה את האפשרות שיגיש בקשות ספציפיות לזימון עדים. הוא לא העלה את האפשרות שיגיש חוות-דעת חדשה של מומחה. התיק נקבע להוכחות ליום 16.2.10.

ביום 18.1.10 (זה התאריך בחותמת בית-המשפט) הגישה התובעת "הודעה על הגשת חוות דעת מומחה". היא לא ביקשה ולא קיבלה את רשות בית המשפט להגישה. מהדברים שצוטטו קודם מתגובתה ניתן ללמוד שהיא סבורה שנהגה באופן הראוי לשבח על כי "טרחה" לעשות את הדבר ארבעה שבועות לפני הדיון. איני יכול להצטרף לשבחים עצמיים אלה. גם אין זה מובן כלל על סמך מה סבורה התובעת 1 שיש לה זכות להגיש ראיות נוספות בכל עת שיעלה מלפניה רצון לעשות כן וכיצד מתיישבת סברה מוזרה זו עם הוראה מפורשת (הפוכה) של בית המשפט?

בית המשפט קבע את סדרי הדיון ואת לוח הזמנים להגשת הראיות. לאחר שהוגשו הראיות בחן אותן בית המשפט וניסה לסייע לצדדים להגיע לפשרה. הצדדים עצמם בחנו את הראיות והעלו את התנגדויותיהם. פעולתה של התובעת נעשתה בהתעלמות בוטה מהחלטת בית המשפט ומתוך התעלמות מלוח הזמנים שנקבע ובידיעה ברורה שהדבר מציב את הצד שכנגד בפני מצוקה דיונית קשה. קבלת התנהגות כזו תרוקן מתוכן מהלך דיוני שנמשך חצי שנה וגזל שני קדמי משפט ותפגע בזכויות מהותיות של הנתבעים, אשר כבר הגישו את ראיותיהם וכעת, "ברגע האחרון" נאלצים לשקול הגנתם מחדש. התובעת אינה ראויה לשבח על "נדיבותה" על שהיא מכירה ב"זכות" (שלא קיימת) של הנתבעים להפר גם הם את החלטות בית המשפט ולהגיש גם הם ראיות נוספות ללא רשות.

אכן, בית המשפט מגלה גמישות בנכונותו לקבל ראיות נחוצות לבירור האמת. חזקה על התובעת שאם בחרה בדרך פעולה כזו היא מאמינה שהראיות נחוצות לה, אלא שלא בנחיצות הראיות לתובעת אנו עוסקים, אלא ביכולת לקיים הליך הוגן כאשר נפרעים סדרי-הדין ובעלי דין מפרים את האיזון וההוגנות שלשמם נקבעו. על בית המשפט להשמר מפני "גמישות" השקולה להסרת כל רסן, שתהפוך את הדיון המשפטי לתחרות שאינה נשלטת על-ידי כללים כלשהם – ובוודאי שהדבר לא יתרום לבירור "האמת".

התובעת מבקשת לחלופין להאריך את המועד להגשת חווה"ד. הגשה כזו בוודאי תחייב מתן הזדמנות לנתבעות להגיש חוות-דעת משל עצמן. בשהות הקצרה שנותרה עד הדיון הדבר אינו מציאותי. החלופות הן שתיים: דחיית ישיבת הוכחות שיוחדה לתביעה ביומנו של בית המשפט, או פגיעה נוספת בזכויות הנתבעות, שלא יוכלו להגיש את חוות-הדעת לפני המשפט. לא מצאתי כל הצדקה לתת לתובעת יתרון שכזה, ואין בדעתי לאפשר את ביטול ישיבת ההוכחות.

סוף דבר: התובעת, במהלך חד-צדדי וחסר תום לב ניסתה לבצע מחטף גס ולהגניב לתיק ראיות באיחור של שבעה וחצי חודשים ותוך פגיעה מהותית בזכויות הנתבעות. המעשה ראוי לעונש והדבר יובא בהמשך הדברים בחשבון בעת פסיקת הוצאות המשפט בסוף ההליך. בית המשפט יתעלם מחווה"ד שהוגשה ביום 18.1.10 ומנספחיה.

ניתנה היום, כ"ו שבט תש"ע, 10 פברואר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: